שד"ל על שמות ט״ו

1 אז ישיר משה: קצת מן החוקרים בדורנו De Wette, Nachtigall ואחרים עשו השירה הזאת מאוחרת בזמן הרבה למשה, ותחלה אמרו כי לא יתכן שיחברֶהָ פתאום באותו שעה, וזה גם אם נאמר כי משה מלבו אמרה להודות לה' על התשועה הגדולה שעשה לעמו לא יקשה עלינו כלל, אחרי שאין השירה הזאת וכן כל שירי המקרא אסורה בכבלי המשקל והחרוז, אלא כולה דבור חפשי, אשר לכל אשר יהיה שמה רוח המשורר והֶמית נפשו ללכך ילך, וכאשר מצאנו יעקב ומשה בעת מותם אמרו ברכותם, וכן דוד אמר כמה מזמורים בהיות רוחו מטורפת בברחו מפני שאול ואבשלום. ועוד הקשו ממה שנזכר בשירה בית המקדש תביאמו ותטעמו וגו', והם לא ראו כי מחשבת משה בהוציאו את העם ממצרים היה בלא ספק שייראו את ה' ויעשו לו מקדש; גם הקשו איך יתכן כי בשעה קלה ילמדו כל ישראל את השירה הזאת עד שיוכלו לשורר אותה, וזה אמת; אמנם כבר נחלקו רז"ל סוטה ט' ב' כיצד שרו על הים, ולבי אומר כי משה אמר אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים, וישראל ענו סוס ורוכבו רמה בים, משה אמר עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה, וישראל ענו סוס ורוכבו רמה בים, וכן אחר כל פסוק ופסוק ולפעמים אחר חצי פסוק לא ענו ישראל אלא המלות האלה סוס ורוכבו רמה בים; ונקל היה לעם ללמוד ארבע תיבות הללו על פה; ודוגמא לזה מצאנו מזמור הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו תהלים קל"ו מלות כי לעולם חסדו כפולות בכל פסוק ופסוק, וכן בשירת דבורה נ"ל כי העם היו עונים אחר כל פסוק ופסוק ברכו ה', וכן שירת דוד לפי מהדורא תנינא שהוא הנסח אשר בס' תהלים שנראה שנתקן לשורר בו בבהמ"ק אומר אני שהיו עונים אחר כל פסוק ופסוק: ארחמך ה' חזקי, ומזה נמשך לשלשת השירות האלה מה שהן כתובות בצורה מיוחדת אריח ע"ג לבנה ולבנה ע"ג אריח, לזכר כי מתחלה נכתבו תחת כל פסוק ופסוק המלות שהיו עונים כגון

2 בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה'

3 ברכו ה'

4 שמעו מלכים האזינו רוזנים

5 ברכו ה'

6 ואם תאמר: א"כ למה לא נכתב מזמור קל"ו אריח ע"ג לבנה כשלשת השירות האלה? תשובתך בצדך: כי שם לא היה אפשר לעשות כך, כי המענה הוא אחר כל טור וטור. ואמנם לענין שאמרתי כי שירי המקרא אינם אסורים בכבלי המשקל והחרוז, אלא כלם דבור חפשי, אין זה המקום להוכיח אמתת הדבר הזה, ויתבאר אם ירצה ה' במקום אחר, וכבר נדפסו קצת מדברי באריענט 1840 ליטעראטור בלאטט עמוד ו' ז' כ' כ"א מ"ב מ"ג מ"ד; ודברי ר' עזריה בספרו מאור עינים ורמב"ן בפירוש הפסוק הזה, בטלים ומבוטלים.

7 כי גאה גאה: גאה ל' גובה ורוממות; ולשונות גובה ומעלה מושאלים הרבה על ההתגברות על הזולת, וכן גָבַר נגזר מן גָבַהּ, וכן בלעז superare והתאר superior, והנה גאה גאה ענינו שהוא עליון וגובר על אחרים, כלו' על המתקוממים נגדו. והנה הפעל בלה"ק פעמים הוראתו על התאר והתכונה בלי שום פעולה כמו מה יפית ומה נעמת ש"ה ז' ז', חָכְמוּ צָדְקוּ ודומיהם רבים, וכן כאן היה אפשר לפרש כי גאה גאה שהוא גבוה ועליון; אמנם פעל גאה בשאר מקומות לא מצאנוהו מורה על תכונת הגובה, אלא על פעולת ההתנשאות כמו היגאה גמא איוב ח' י"א, כי גאו המים יחזקאל מ"ז ח'; גם נראה כי הפעל המורה רק תכונה ותאר לא יִכָפֵל עם המקור, ולא יֵאמֵר יָפֹה יָפִית, חכֹם חָכְמוּ, צדֹק צָדְקוּ, לכך אף כאן גאה גאה צריך שיורה פעולה לא תאר ותכונה. אמנם אחר שלא יתכן לפרש כי גאה גאה שנעשה גבוה ועליון אחרי שלא היה כך, לא נשאר אלא לפרש שהראה עצמו גבוה ועליון, שעשה פעולה אשר ממנה תתגלה רוממותו וגאותו, וע' למטה פסוק ז'.

8 סוס ורוכבו רמה בים: הוא פירוש כי גאה גאה.

9 סוס ורוכבו: במליצת השיר ל"י נבחר מל"ר, כי ההרגשה חזקה הרבה יותר כשהתבוננות השומע מתכוונת לנושא אחד, ממה שהיא בהיות רוח השומע משוטטת בין נושאים רבים, כגון שפטו יתום ריבו אלמנה ישעיה אחר י"ז, אם היה אומר שפטו יתומים ריבו אלמנות, היתה המליצה מפסדת מכוחה הרבה, כי היתה המחשבה משוטטת בין כמה יתומים ואלמנות, ועכשו כלה מקבצת ביתום א' ואלמנה אחת, וכן למטה אלהי אבי במקום אלהי אבותי.

10 רמה בים: רמה לשון ארמית, תרגום מלת השליך, ואין לה מקום אלא במליצת השיר, נושקי רומי קשת תהלים ק"ד כ"ט, וכן הרבה מלות ארמיות מיוחדות למליצת השיר, כגון אנוש במקום אדם, אָתָה במקום בוא, מלה במקום דבר, קדם במקום עולם, וזה מפני שמליצת השיר אוהבת להשתמש במלות בלתי מורגלות בפי ההמון, ובמלות עתיקות וזרות כדרך שבל' איטלקי המשוררים בוחרים להם מלות רומיות או איטלקיות נושנות כי מיעוט ההרגל בהן יוסי להן נעימות וחן כאשר כבר העיר על זה בעל מליצת ישרון בדף אחרון מספרו. והנה לה"ק ולשון ארמית לשון אחת היו מתחלה ומעט מעט נבדלו ונתרחקו זו מזו, והמלות אשר עתה ארמיות הן היו לפנים עבריות וארמיות יחדו, אלא שעזבה אותן לה"ק והניחתן ללשון ארמית, ולהיותן בלה"ק נושנות ובלתי מורגלות, בחרו בהן המשוררים להוסיף חן למליצותן, וקצת מן החוקרים האחרונים לא הבינו הדבר הזה, ובכל מקום מספרי הקדש אשר מצאו שם מלות ארמיות או מליצה על דרך לשון ארמית מהרו לשפוט כי הס' ההוא או הפרשה ההיא נכתבה בימי גלות בבל "בעת אשר לשון עברית ירדה מכבודה ואפסה משפת דובריה כי נבלה שפתם בארץ בבל אשר שם היו מדברים ל' ארמית;" ולא הבינו כי המליצות הארמיות ראיה על איחור זמן כתיבתן בשהן במליצה פשוטה ובזולת נבואה ושיר, כמו בספרי דניאל עזרא נחמיה ד"ה ואסתר, כי שם ידים מוכיחות כי הכותב לא בחר במלות ובמליצות הארמיות להנעים מליצתו, אלא אחר הרגל לשונו היה הולך, ולשון ארמית היתה שגורה בפיו יותר מלה"ק; אמנם בספרי הנבואה והשיר שלשונם מתוקן בתכלית הצחות ובחכמה נפלאה, מי יאמר ומי יאמין שבבלי דעת יצאו הדברים מתחת יד המליצים והמשוררים הנשגבים, כאילו לא היו בקיאים בלשונם אשר דברו בה מליצותם הנשגבות ושיריהם הנחמדים? ומי יאמר ומי יאמין כי מי שכתב ההלל אמר בשגגה ובאשגרות לישן כל תגמולוהי ע"ד ל' ארמית, במקום תגמוליו; ומי שכתב שיר השירים אמר שלא בכוונה מטתו שלשלמה ע"ד ל' ארמית, וכן שלמה אהיה כעוטיה שהוא מהארמי דילמא או די-למה עזרא ז' כ"ג, או כי בעל מזמור קל"ט לא ידע לה"ק מפני שאמר כי אין מלה בלשוני, ולא אמר כי אין דבר בלשוני, או כי בעל ספר איוב היה חצי מדבר אשדודית מפני שאמר כתר לי זער ואחוך שהוא מאמר כלו ארמי, או כי בעל שירת הים היה עומד בארץ בבל מפני שאמר רמה בים, וללא אמר השליך? ועיין למטה י"ז על תביאמו ותטעמו.

11 עזי: יה הוא עזי וגבורתי כי בעזרו אגבר על כל אויבי, כמו ה' עזי ומעוזי ירמיה י"ז י"ט, ה' עז למו ומעוז ישועות משיחו הוא תהלים כ"ח ח', אלהים לנו מחסה ועוז שם מ"ו ב' ואין צורך להוציא המלה ממשמעותה, ולפרשה מענין שבח וגדולה כאשר עשו ראז' וגיז', גם הבו לה' כבוד ועוז שם כ"ט א', וכן תנו עוז לאלהים שם ס"ח ל"ה אין ענינם שבח ותהלה, אלא תנו לה' גבורה ועוז, כלומר הבינו ודעו בלבכם והודו בפיכם כי לו העוז והגבורה, ועיין למטה על מלת ואנוהו. ולענין הקמץ שבמלת עזי ראוי לדעת כי הדגש כשאין הטעם לפניו כמו סֹ֣בִּי יבאו לפניו הקולות האטומים I, U והשבא הנח בהפך יבאו לפניו הקולות הרחבים E, O; כגון חֻקִּי חָקְךָ, הֻכָּה הָפְקַד, אִתְּכֶם אֶתְכֶם; אך יש יוצאים מן הכלל, כגון כָּלּוּ, כָּסּוּ, מְאָדָּם, מֻקְטָר יֻשְלָכוּ. והנה יפה העיר רש"י ז"ל כי כל תיבה בת שתי אותיות הנקודה מלאפו"ם כגון חק, כשהיא מארכת באות שלישית ואין השניה בשבא כגון חָקְךָ, כי קודם שבא נח יבא קמץ חטוף הראשונה נקודה בשורק, כגון רֹק רֻקִּי חֹק חֻקִּי, ומלות עזי וזמרת יה נכפלו שלש פעמים במקרא, ובכלם העי"ן בקמץ חטוף, וזו זרות גדולה. ומפני הזרות הזאת נדחק רש"י ואמר שאין עזי עוז שלי, אלא שהיוד יתרה על דרך שוכני סנה, והטעם עוזו וזמרתו של יה. וזה פלא, איך היה רש"י מדקדק כחוט השערה בחלופי הנקוד, גם כי לא היתה זאת אומנותו, ולא ראה ספרי אבות הדקדוק שכתבו בלשון ערבית וראב"ע תפס את רש"י, ואמר כי אין הפרש בין עָזִּי וְעֻזִּי, כי כתוב חֻקִּי וכתוב חָקְךָ, וזה כבר קדם רש"י וראה וידע, ולפיכך כתב ואין השניה בשבא. גם הביא ראב"ע ראיה ממלת בְעָזְּךָ, ונראה כי גם זו לא נעלמה מרש"י, ולפיכך כתב ואין השניה בשבא וחטף כן הוא ברש"י כ"י שבידי, נראה שאמר שבא על שבא נח, ואמר חטף על שבא נע, לכלול גם חָקְךָ וגם עָזְּךָ. ומכל מקום באמת אין מנוס מלהודות שאין הפרש בין עָזִּי ועֻזִּי, כמו שאין הפרש בין כָּלּוּ וַיְכֻלּוּ, יְחָנֵּנוּ יְחֻנֶּךָּ, וזולתם.

12 וזמרת: אין המלה סמוכה, וע"כ היא בקמץ, כמו עזרת מצר תהלים ס' י"ג, אף נחלת שפרה עלי שם י"ו ו', והצורה הזאת מיוחדת לדבור השיריי ונראה שהיא מקוצרת מן זִמְרָתָה עֶזְרָתָה בתי"ו באמצע על דרך לשון ארמית חָכְמָתָא וחבריו, והשבא הארמי נתחלף בלה"ק לקמץ, כמו פְקַד בארמי בעברי פָקַד, בְשר בארמי, בעברי בָשר. ולענין הכוונה אין ספק כי הושמט הכנוי במלת וזמרת וטעמה כמו וזמרתי כדעת ר' משה הכהן הביאו ראב"ע, והכוונה מי שלכבודו אזמר הוא יה. והמפרשים וזמרת כיאלו הוא סמוך נדחקו בפירושיהם. רש"י פירש עזו וזמרתו של יה, וראב"ע, עזי וזמרת עזי הוא יה, וראב"ע טען מן ומנָת המלך ד"ה ב' ל"א ג' שהוא קמוץ ואעפי"כ הוא סמוך, וזו איננה ראיה, כי אמנם התיבה הזאת שומרת הקמץ מפני שהוא קמץ ארמי בלשון סורי מְנָתָא, וכן צ"ל בתרגום שלנו בשמואל ב' ו' י"ט, ואיננו קמץ עברי הנוסף בלה"ק במקום שבא או פתח שבלשון ארמית, ולהיותו קמץ קדמון הוא בלתי משתנה, ודוגמתו שְאָר עמו ישעיה י"א י"א, יְקָר תפארת אסתר א' ד', פתגָם המלך שם א' כ', כְתָב הדת שם ד' ח', גָלוּתי ישעיה מ"ה י"ג, מעבָדיהם איוב ל"ד כ"ה, וזולתם וכן צריך לומר כְּתָבֵי הקדש, שְטָרֵי חובותינו שהקמץ בהם לא ישתנה לא לשבא ולא לפתח, מפני שהוא קמץ קדמון הנמצא גם בארמית ואיננו נוסף בלה"ק כקמץ פָקַד, בָּשָר; והדברים ארוכים, וכבר ביארתים בספרי Prolegomeni. והנה לדעת רש"י ויהי לי לישועה איננו מאמר בפני עצמו, אך כוונת המקרא היא: עזו ונקמתו של יה היה לי לישועה; ולפיכך הוצרך להביא דוגמאות לוי"ו של ויהי שהיא יתרה. וראב"ע טען עליו ואמר כי אין זה משפט לה"ק ולא לשון ישמעאל; ואני אומר כי אין להביא כאן ראיה מלשון ישמעאל, כי אין בלשון ישמעאל וי"ו ההפוך, ובלה"ק יש לנו הרבה ווי"ן המהופכות עתיד לעבר, ואינן מחברות, ובפרט מלת ויהי מצויה הרבה בלי הוראת החבור, כגון כל ויהי שבתחלת הספרים ובתחלת הספורים. וקצת מהמקרות שהביא כאן רש"י מוכיחים באמת שאיננו נגד משפט לה"ק לומר ויהי לי לישועה להוראת היה לי. והמעמר בכוונה טובה להציל רש"י מתפישת ראב"ע בדה בלבו רבנו שלמה אחר, ואמר שלא נתכוון ראב"ע לדבר על רש"י, ועוד אמר כי המקראות שהביא רש"י, לא הביאם להוכיח כי יתכן לומר ויהי במקום היה, אלא להוכיח כי תבא וי"ו ההפוך גם באמצע הפסוק !!! הא למה זה דומה? למה שכתב המבאר לנתה"ש במדבר ט' י"ג, כי להציל את ראב"ע משבוש גדול שיצא מתחת קולמוסו באמרו כי ובדרך לא היה, ענינו או בדרך, כמו מכה אביו ואמו, אמר המבאר הנ"ל שלא היתה כוונת ראב"ע אלא ללמדנו קריאת וּ שהיא נקראת באל"ף גנובה, והנה וּבְדֶרֶךְ קריאתו אוּבדְרֶךֶּ. והמעמר ראה והבין כי הבל המה הדברים הללו של המבאר, והתמיה עליו, ופירש דברי ראב"ע כהווייתן, ולא ראה השבוש היוצא מהם, ולא הבין מה זה ועל מה זה נדחק המבאר לפרש כך.

13 יה: האל הטוב והמטיב, עיין פסוק שאחר זה.

14 ואנוהו: לשון נאוה שענינו נחמד ויפה, והטעם אֲיַפֵּה אותו ואפארתו בִתְהִלוֹתי, ע"ד ארוממנהו שענינו ארוממהו ואנשאהו בדברי; והנה אנוהו ענינו אתן לו נוי, וארוממנהו אתן לו רוממות, והטעם אייחס לו התכונות האלה, כטעם תנו עוז לאלהים, וע' למעלה בתחלת הפסוק.

15 אלהי אבי: אלהי אבותי, עיין בפסוק הקודם על סוס ורוכבו.

16 זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארוממנהו: כפל ענין במלות שונות, וזה מצוי מאד בשירי המקרא, שיהיו מאמריהם נחלקים לשני חלקים זה כנגד זה, והוא מה שקוראים Parallelismus לפעמים שני החלקים כוללים דמיון בין שני ענינים, כגון כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות; לפעמים שני החלקים כוללים שני ענינים מתנגדים זה לזה, כגון בן חכם ישמח אב, ובן כסיל תוגת אמו, בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי; לפעמים החלק השני הוא פירוש הראשון, כמו אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים; ולפעמים החלק השני הוא המשך הקודם, אלא שנכפלה בו מלה א' או שתים, כגון אתי מלבנון כלה אתי מלבנון תבאי; ולפעמים החלק השני הוא המשך הקודם בכפילת ענין וחלא בכפילת מלות, כגון האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי; ולפעמים החלק הב' אינו אלא כפל הראשון אך במלות שונות, כמו יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי, וכמו כאן. והענין הזה כלו נראה שנעשה כדי שיהיה הדבור מנותח לנתחים קטנים, ויתרשם יותר בנפש השומע, וגם כדי שיכשר לשורר בו, ואולי ג"כ היה הענין לפי מה שאומר: חכמי קדם תקנו תחלה משלים הרבה שהיו מדמים בהם דבר לדבר, כגון נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם משלי י"א כ"ב, באפם עצים תכבה אש ובאין נרגן ישתוק מדון, שם כ"ו ד', והמאמרים האלה נקראו בשם מָשָל, כי כן באמת יש בהם דבר הנמשל לדבר אחר, והמשלים האלה מצאו חן בעיני העם ויקרו בעיניהם, כי המשל חביב לאדם מצד החדוש אשר בו, שהוא מראה שווי ודמיון בין דברים שונים זה מזה מאד, כמו שהם נזם זהב ואשה יפה, ואף חזיר ואשה סרת טעם, וכן העצים והאיש הנרגן, והאש והמדון; אמנם החדוש הזה עצמו אשר הוא סבת נעימות המשל, הוא ג"כ סבה למיעוט מציאותו, כי יקשה מאד למצוא דמויים כאלה בין דברים מתחלפים, ומזה נמשך כי קצת מן המשוררים כאשר לא מצאה ידם לעשות משלים ודמויים אמתיים בין שני דברים, המציאו המשל המדומה, אשר עם היות שאינו כולל דמון בין שני דברים, הוא מתדמה אל המשל בצורתו להיותו בעל שני חלקים זה כנגד זה, אלא שאין שני חלקיו כוללים שום דמוי ומשל אלא כפל ענין במלות שונות, וקראו המשל הזה המדומה בשם משל גם הוא, ונמשך מזה כי כל שיר נקרא משל כי כל שירי לה"ק נמצא בהרבה ממאמריהם הכפל הזה, וכשהמשל נעשה לשורר בו, ולאמרו בזמרה ובנעימות הקול, אז יקרא שיר או שירה, וכשלא נעשה לשורר בו אז יקרא משל, כמשלי בלעם ומשלי שלמה.

17 ה' איש מלחמה: הוא הנמצא הראוי להקרא באמת ויותר מכל זולתו איש מלחמה, כי אין מי שיעמוד בפניו.

18 ה' שמו: זה שמו הראוי לו, כי הוא ייטיב והוא ירע ככל אשר יחפוץ ואין מונע. שם בן ארבע אותיות הוא לדעתי מורכב משני קולות. יה': הוא קול של שמחה ונקרא האל בשם זה בבחינת היותו פועל הטובות, וה: הוא קול בכיה ועצבון והשם הקדוש המורכב משניהם ענינו האל שהוא מקור כל הטובות וכל הרעות עיין מה שכתבתי על ישעיה ל"ח י"א בפירושי הנדפסים בראש פירוש החכם ראזענמיללער ע"ה על ישעיה, בשנת 1835, ואין כאן המקום להאריך בזה. רק זאת אוסיף כי המנהג לקראו לשם בן ארבע שם ההויה אינו אלא חדוש שחדשו האחרונים, ומעולם לא הונח השם הזה להורות על הנצחיות וכמו שנהגו האחרונים לתרגמו דער עוויגע, כי גם אלהי העמים היו נצחיים לפי מחשבת עובדיהם, אבל לא היה שום אחד מהם אפילו לפי אמונת הגוים שיהיה הוא מקור כל הטובות וכל הרעות, כי זה לא יתכן אלא באלוה יחיד, ואמנם אהיה אשר אהיה אין לו ענין עם שם בן ארבע, ואין הוראתו כלל על הנצחיות, וכבר פירשתיו במקומו. ואחד מתלמידי שפינוזה חשב לתת פאר לאומתנו באמרו כי שם בן ארבע עיקר הוראתו אחדות ההוי"ה, אחדות כל הנמצא עיין צייטשריפט פיר דיא וויססענשאפט דעס יודענטהומם, ברלין 1822, עמוד ג'. וזה הפך ממש ממה שיורו עליו ספרי הקדש כלם, כי כלם יעידון יגידון כי הבורא דבר אחד והנברא דבר אחר, זה פועל וזה פעול זה אדון וזה עבד, ולדעת שפינוזה כל ההווה בעולם הוא בהכרח, ולא ברצון כלל; ולדעת היהודים מאברהם ועד היום אין שום דבר בהכרח, אלא הכל ברצון הבורא, ואמונת שפינוזה ואמונת העברים רחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב, ומתנגדות זו לזו התנגדות שלמה. אבל תפארת היודאיזמוס זאת היא, כי הוא אשר למד לבני אדם אחדות הבורא ואחדות הנברא, כלומר כי כל בני אדם בני אב אחד המה, ולא יצאו האומות מבטן אדמתם Autochthones, ולא היו אלו בני אל אחד ואלו בנים לאל אחר, אבל כלם אחים בני איש אחד ומעשה אל אחד; וכן כל הנברא, שמים וארץ, ים ויבשה, שמש ירח וכוכבים, בהמה חיה ועוף ורמז ודגים, כלם מעשה אל אחד; אבל הבורא והנברא הם נבדלים זה מזה לאין תכלית, והעולם כלו ביד הבורא כחומר ביד היוצר, ולא יבצר ממנו לשנות הנבראים ככל אשר יחפוץ, וכל התמורות ההוות בעולם כלן ברצון האל, והוא המיטיב והוא המעניש, הכל ברצונו, ואין דבר בהכרח כלל. זה הוא היודאיזמוס, והפכו ממש הוא השפינוזיזמוס. וזה פרים: האחד נוטע בלבבות אהבה וחסד ורחמים לזולתנו, והוא ג"כ מנחם אותנו בצרותינו ומחזק לבנו בתוחלת ותקוה; והאחד מקשיח לבנו עם זולתנו, ומיאש אותנו בעת רעתנו, בשומו נגד פנינו הכרח טבעי קדמון ונצחי, בלתי משועבד לשום מנהיג, ובלתי מקבל שנו, בשום פנים.

19 ירה: עיקר ענינו תקע בארץ, כמו ומי ירה אבן פנתה איוב ל"ח ז', ועדה המצבה אשר יריתי ביני ובינך בראשית ל"א נ"א, וכן כאן הטביע בכח, כטעם וינער ה' את מצרים בתוך הים למעלה י"ד כ"ז.

20 מבחר שלישיו: שלישיו היותר נבחרים, כמו ורצוי לרוב אחיו אסתר י' ג' לאחיו הרבים, ירק עשב בראשית א' ל' עשב ירוק, להט החרב שם ג' כ"ד חרב לוהטת, וכל מבחר נדריכם אשר תדרו לה' דברים י"ב י"א נדריכם הנבחרים, כלומר אשר תדרו מן המובחר.

21 טבעו בים סוף: פעם טבע לא נמצא במקרא על הנפילה במים אלא בטיט ירמיה ל"ח ו' וכ"ב, תהלים ס"ט ג' וט"ו. בארץ איכה ב' ט', במצח שמואל א' י"ז מ"ט, ומזה מטבע וטבעת על שם מה שחוקקים בהם; וכאן אמר לשון זה להורות שנדחפו לתוך המים בכח כאילו נשקעו בקרקע הים; ועל הכוונה הזאת ג"כ מנוקד טֻבְּעוּ ולא טִבְּעוּ, להורות שלא מעצמם נפלו בים סוף במקרה, אלא על ידי כח שדחה אותם לתוכו.

22 תהומות: מים עמוקים.

23 יכסימו: היו"ד במקום ה"א למ"ד הפעל כמו נטיו, ירביון, ומפני תוספת היו"ד נפל הדגש הראוי בסמ"ך, כמו במלת שלמונים ישעיה א' כ"ב וע"ש פירושי והיה משפט המלה יכסום. וביו"ד יכסיום, ונוספה בסופה וי"ו על דרך השיר, כמו תביאמו ותטעמו, אלא שהיה משפטה להיות עליה חולם, ואמרו המדקדקים כן כתב ר' אליה המדקדק בס' ההרכבה ורשב"ם שבא בשורק לזווג הקריאה לקריאת היו"ד הקודמת שגם היא בהברת השורק; ונ"ל שאין זה כלום, כי לא מצאנו זריות לזווג הקריאה אלא בשתי מלות, כמו הרו והגו ישעיה נ"ט י"ג, צאינה וראינה שיר השירים ג' י"א, את מוצאך ואת מובאך שמואל ב' ג' כ"ה, ומוצאיו ומובאיו יחזקאל מ"ג י"א, אבל בתנועות מלה אחת לא מצאנו כזה, אלא בהפך מצאנו לה"ק אוהבת ההתחלפות והשנוי בתנועות המלה, כמו יחפוץ יחפץ, ואין אומרים יַחֲפַץ יֶאֱהַב ולא יַאֲהַב: וכן אֵקַל תֵקַל, ולא אָקַל תָקַל, וכן יאכַל ולא יאכל, יֶאְחז ולא יאחז, ולשקר יסתייעו ממלות וירשתם, שְאִלְתִּיו שְאֶלְתֶּם, וכמו שכתב ראב"ע על וירשתם דברים ד' כ"ב "בעבור שנח ונעלם היו"ד בשבר הוי"ו נשבר עין הפעל" כי אין זה כלום, כי כן מצאנו וּפִשְתֶּם מלאכי ג' ד' בלא שיהיה שם חירק אחר, וכן כמו שמצאנו והתגדלתי והתקדשתי יחזקאל ל"ג כ"ג בחירק לפני חירק אחר, כן מצאנו והתקדִשְתֶּם ויקרא י"א ל"ד בלא חירק אחר וידוע כי הפתח משתנה לפעמים לחירק, כגון צד צִדּו, פת פִתִּךָ, ולא גם פעם אחת כנוי מו בשורק. לפיכך אני אומר כי טעם השורק לצייר לאזן השומע הנפילה במצולות והכסוי תחת המים כי כן נראה מטבע הברת U לעורר בנפשנו ציור החשך והמצולה, וכל היודע יקרת התמונה המליצית הנקראת שם אונאמאטאָפֶייא לא ילעג לדבר הזה. ואחר שיונח כי השורק בסוף יכסיומו הוא לתכלית זאת שאמרתי, יצדקו בצד מה דברי המדקדקים, שהוא לזווגו עם הברת יו"ד הקודמת, כי באמת אם לא היה כאן שורק אחר כגון אם היה כתוב יְכַסֵמוֹ לא היה כח לשורק אחד העומד לבדו בסוף התבה לעורר ציור הנפילה והחשך, ורק בהיות שורק אחר לפניו, יפה כחו של השורק האחרון לעורר בנפשנו הציור ההוא.

24 יכסיומו: עתיד במקום עבר, וכן תרעץ אויב, ורבים כן במליצות הנבואה והשיר, ולא שהעתיד משמש במקום העבר, אלא שהמשורר מצייר מה שהיה כאילו הוא עתה נגד עיניו, והעתיד משמש שמוש ההווה אשר איננו בלה"ק.

25 תהומות יכסיומו: המשורר מדמה כאילו עתה נגד עיניו התהומות מכסים אותם.

26 במצולות: גם מצולה מים עמוקים, ואע"פ שהשם משרש צול נראה שנגזר משרש צלל, מלשון צללו כעופרת, ופעל צלל בלשון ערבי ענינו אָבַד, נעלם ולא יראה עוד, ולפעמים ג"כ נקבר, ונראה כי כן קראו מצולה למים עמוקים, על שם שכל הנופל בהם אובד ונעלם מן העין, וקצת ראיה לזה במחשכים במצולות תהלים פ"ה ז', והנה מצולה כמו בלשון רומי Vorago.

27 נאדרי בכח: חוזר לאל כדעת רז"ל המכילתא, והוא כמאמר מוסגר, ימינך ה' שאתה נאדרי בכח, ימינך תרעץ אויב, ואם היה חוזר לימינך כדעת ר ש"י וגיז', נאדרת היה לו לומר.

28 נאדרי: נ"ל כי שרש אדר אח לשרש אזר בעברי, ולשרש חדר בסורי שענינו סבב והקיף, ונאדרי בכח כמו נאזר בגבורה תהלים ס"ה ז' ומזה אַדֶּרֶת שם לבוש המקיף את כל הגוף, ומזה אדיר תחלת הוראתו נאזר, והושאל להוראת החוזק, כמו אאזרך ולא ידעתני ישעיה מ"ה ה' שענינו אחזק אותך.

29 תרעץ: תשבר ותנפץ, רעץ כמו רצץ ובארמי רעע, והנה המקרא הזה על דרך כי הנה אויביך ה' כי הנה אויביך יאבדו תהלים צ"ב י', אל נקמות ה' אל נקמות הופיע צ"ד א' עד מתי רשעים ה' עד מתי רשעים יעלוזו צ"ד ג', אתי מלבנון כלה אתי מלבנון תבאי שיר השירים ד' ח', אל למלכים שתו יין משלי ל"א ד', עורי עורי דבורה עורי עורי דברי שיר שופטים ה' י"ב, ואמר ראב"ע שהכוונה כי פעם אחר פעם, פעמים אין להם מספר תעשה ככה, שתרעץ ימינך את האויב, וזה שבוש, והאמת כי הדרך הזה מוסיף כח המאמר, כי השומע תלוי ועומד לשמוע מה יהיה סופו וכשישמענו ינעם לו יותר כמשפט כל דבר יקר המבוקש ובלתי מצוי מיד.

30 גאונך: שם גאון נאמר לפעמים על כח הפועל בעָצמה ואין לעמוד לפניו, כמו בגאון גליך איוב ל"ח י"א, בגאון הירדן ירמיה י"ב ה', ובמשקל אחר בגאות הים תהלים פ"ט ז', וכן אצל האל ועמד ורעה בעז ה' בגאון שם ה' אלהיו מיכה ה' ג', הנה גאון קרוב לעוז vehementia, impetus וכן מפני פחד ה' ומהדר גאונו בקומו לערוץ הארץ ישעיה ב' י"ט ועיין למעלה אצל כי גאה גאה.

31 תהרוס: תפיל בחזקה, כמו וממעמדך יהרסך ישעיה כ"ב י"ט הרוס שנימו בפימו תהלים נ"ח ז' והוא לשון מכוון כנגד קמיך העומדים נגדך תפילם ארצה, ואח"כ אמרו לשון הריסה על הפלת כותל הבתים וחומות הערים, ואח"כ על הפורץ גדר ועובר גבולו למטה י"ט כ"ד כאילו הוא מפיל הגדר.

32 חרונך: חרון נגזר מן חרה אחי חרר שענינו חמימות ושרפה, לפיכך יתכן לומר יאכלמו כקש, כלו' יאכלם מהר כאכול האש את הקש.

33 יאכלמו: הויו הנוספת בסוף לתפארת השיר ממקור לשון ארמית חוצבה, כי בארמית במקום מלת אותם אומרים הִמוֹ, כמו ותקרב המו עזרא ז' י"ו, ומזה אמרו תחלה וּתְקָרְבֵמוֹ, ואח"כ השמיטו הוי"ו ואמרו וּתְקָרְבֵם, ובעלי השיר בחרו להם המלות הנושנות והחזירו הוי"ו למקומה.

34 וברוח אפיך: אפים בל"ר מספר זוגי אין ענינו אף או נחירים, אלא פנים כמו אנפין בארמית, כמו בזעת אפיך בראשית ג' י"ט, וכן וישתחו אפים ארצה, וכן ותפול לאפי דוד שמואל א' כ"ב כ"ג כמו לפני דוד וכן בלשון חכמים כְּלַפֵּי כמו כִלְאַפֵי וכאן מדמה רוח קדים עזה אשר היתה דרך נס, כאילו הוא רוח ה' ונשמת אלוה, כאילו באפיו נשף במים ועמדו נד אחד.

35 נערמו: נעשו כערמת חטים.

36 כמו נד: קרוב לערֵמה, כמו נד קציר ישעיה י"ז י"א, אבל במכילתא אמרו נצבו כמו נד, מה נוד צרור ואינו מוציא ומכניס וכו', נראה שקראו כמו נאד, וכן בתרגום ירושלמי המיוחס ליונתן בן עוזיאל קמו להין צרירין הא כזיקין, וזיקא הוא נאד, וכן בתהלים ל"ג ז' כונס כנד מי הים מתורגם דמכניס היך זיקא מוי דימא; ואולי גם אנקלוס היה קורא כמו נאד, ולהיות הנוד דבר קטן וגרוע, הגדיל הענין לפאר המליצה לאזן השומעים, ותרגם כְשוּר, כלומר כחומה; ואולי להיות נערמו ונצבו כמו נד או נאד בכל ענין במלת שונות, לפיכך בחר אנקלוס לשנות, ועשה נערמו מענין ערמה וחכמה, וכיוצא בזה למטה י"ו עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית, הסיר אנקלוס כפל הלשון ופירש הראשון על עברת הארנון, והשני על עברת הירדן.

37 קפאו: מלשון וכגבינה תקפיאני איוב י' י', והוא דרך הפלגת השיר, עמדו כאילו נקפאו.

38 אמר אויב: דרך מליצת השיר שהמשורר מדמה דברי זולתו, כטעם ואתה אמרת בלבבך השמים אעלה ישעיה י"ד י"ג.

39 ארדף אשיג: העדר וי"ו החבור Asyndeton מורה על תכיפת הפעולות, כאלו הרדיפה, ההשגה וחלוק השלל תכופות זו לזו ודוגמתו במקרא בין רגליה כרע נפל שכב שופטים ה' כ"ז, ודוגמתו בספרי העמים דבר יוליוס הקיסר: באתי, ראיתי, נצחתי veni, vidi, vici, וכן למטה נפשת ברוחך כסמו ים.

40 תמלאמו: תמלא אותם, כמו ולאו בתי מצרים את הערוב שמות א' י"ז, והכוונה תמלא בהם, וכיוצא בזה שרש שָבַע הקרוב בהוראתו לשרש מָלֵא, תשבעו לחם למטה י"ו י"ב, ושבעתם אותו יואל ב' י"ט.

41 תמלאמו נפשי: נפשי ותאותי תהיה מלאה ושבעה מהם.

42 נפשי: תאותי כמו כנפשך שבעך דברים כ"ג כ"ה, והנה זה לדעת ראב"ע דבק עם אחלק שלל, ואין כן דעת בעל הטעמים, ונימוקו עמו, כי לפי זה היה לו לומר תמלאהו נפשי, ובאמרו תתמלאמו משמע שהכוונה על תאות הנקמה, כלומר תשוקתי להנקם מהם ולהכריתם תתמלא בהם, כי אריק חרבי ותורישמו ידי. אחר זמן מצאתי כי גם ידידי החכם רמ"ל נ"י נרגם מיינע ראכגיער.

43 אריק חרבי: אוציא חרבי מתערה, כמו וירק את חניכיו בראשית י"ד י"ד, וכן ולא הורק מכלי אל כלי ירמיה מ"ח י"א, והלשון מושאל, כי מתחלה אמרו הריק על הכלי הנשאר ריק, ואח"כ השאילו המלה על הדבר שמוציאין אותו מן הכלי עיין רש"י, וכיוצא בזה בלשון רומי evacuare gladios, ועיין פירושי בבראשית ל"ב כ"ו.

44 תורישמו ידי: ענין השמדה כמו אכנו בדבר ואורישנו במדבר י"ד י"ב, ותחלת הוראת לשון הוריש, גרם לפלוני שיהיה ממונו ירושה, וה על ידי שהמית אותו. והנה להורות על קלות הנצחון שהיה האויב מדמה בלבו, הזכיר תחלת המלחמה שהיא הוצאת החרב, וסוף הנצחון שהוא השמדת האויב, וקשה שתי הפעולות בלא וי"ו להורות על תכיפותן זו לזו.

45 נשפת: לשון נשיבה והוצאת הרוח מן הפה, ומזה בהפוך אותיות נפש, כאשר מצאנו נפשו גחלים תלהט איוב מ"א י"ג שהכוונה נשימתו, וכן רוח ונשמה תחלת הוראתם האויר שבעלי חיים שואפים ומוציאים בפיהם כי ידוע בכל הלשונות כי המלות המורות על ענינים רוחניים נאמרו תחלה על ענינים גופניים.

46 נשפת ברוחך: משל כמו למעלה ח' וברוח אפיך; והנה בספור לא נזכר רוח אצל טביעת המצרים וזה מחזק מה שכתבתי למעלה י"ד כ"ד, כי באמרו וישקף ה' אל מחנה מצרים בעמוד אש וענן נכללו קולות וברקים וחִצֵי שדי ורוח סערה.

47 צללו: שקעו, ועיין למעלה על במצולות.

48 כעופרת: שממהרת מפני כובדה לשקוע ולהסתר מן העין.

49 אדירים: חזקים, עיין למעלה פסוק ו' על נאדרי בכח.

50 מי כמכה באלים ה': המקרא הזה דוגמת ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב, שהחלק הא' מהפסוק נכפל, ולא נשלם הענין אלא בסוף הכתוב, וכן כאן מי כמכה באלים ה', איננו מאמר שלם אלא הכוונה מי באלים נאדר בקדש נורא ועושה פלא כמכה ה'? וכן דעת רמבמ"ן בפירושו, אלא שנשתנה המקרא הזה ממקרא ימינך וחבריו במה שנשמטה בחלק הב' מלת באלים שהיה לו לומר מי כמכה באלים ה' מי כמכה באלים נאדר בקדש, ודוגמתו אשר חרפו אויביך ה' אשר חרפו עקבות משיחך תהלים פ"ט נ"ב נשמטה מלת אויביך בחלק הב', וקרוב לזה הבנהרים חרה ה' אם בנהרים אפך חבקוק ג' ח' שענינו הבנהרים חרה ה'! אם בנהרים חרה אפך? החלק הראשון חסר מלת אפך הבנהרים חרה אפך ה', והחלק השני חסר מלת חרה. ולא יתכן לפרשו כפי דעת בה"ט, שא"כ חרה אף ה' היל"ל, כי חרה ה' לא נמצא בשום מקום.

51 באלים: באלהים, כלומר באלהי העמים, כמו ועל אל אלים ידבר נפלאות דניאל י"א ל"ו, וכן מי בשחק יערוך לה' ידמה לה' בבני אלים תהלים פ"ט ה' ענינו בבני אלהים והם המלאכים, וכן הבו לה' בני אלים הבו לה' כבוד ועוז שם כ"ט א' ענינו בני אלהים, כלומר המלאכים; וחוץ מאלה לא מצאנו אלים להוראת אלהים כי אם להוראת החוזק והגבורה כמו למטה טו אילי מואב, וכן משתו יגורו אלים איוב מ"ט ט"ז, וטעם הדבר כי אל תחלת הוראתו חזק ואמיץ, ומזה נגזר אלוה, אלהים, אך אלה נשתנו בצורתם, וכל השומע שם אלהים יודע שהכוונה מי שהוא נעבד, בין שיהיה בו כח וגבורה כאלהי אמת בין שלא יהיה בו שום כח, כמו אלהי העמים; אבל שם אלים לא נשתנה בצורתו, והשומע יבין בהכרח בבעלי כח וגבורה, לפיכך לא בחרו ישראל לקראו בשם זה לאלילי העמים, ולא אמרוהו הנביאים אלא כשהיה המאמר עצמו מוכיח שאין האלים ההם בעלי חוזק באמת, כמו כאן שהכתוב אומר שאין באלים מי שיהיה נאדר בקדש נורא תהלות עושה פלא, וכמו בדניאל שבאמרו אל אלים הורה שהם תחת יד האל האמתי.

52 נאדר בקדש: עיין למעלה ו' על נאדרי בכח, וטעם נאזר בקדש, מוקף כח אלהי, מדות אלהיות, וכיוצא, כלומר שהוא לאהי באמת, לא בשם בלבד; ועיין מה שכתבתי בבכורי העתים החדשים שנת תר"ו עמוד ל"ה.

53 קדש: נ"ל תחלת גזרתו מן קַד אֵש כלומר יְקוד אֵש כמו שדרשו בש"ס קדושין נ"ו ב' על פן תקדש המלאה הזרע, פן תוקד אש, והיתה תחלת הנחת ל' קדש על הקרבנות הנשרפים באש לכבוד האל, ואח"כ הושאל על כל דבר שמפרישין אותו לכבוד האל ומרחיקין אותו מתשמישי חול, אעפ"י שאין שם שריפה, כגון קדושת השבת, ומקראי קדש, והר הקדש ובית המקדש, וכן האדם נקרא קדוש כשיהיה דבק באל ומופרש לעבודתו, וקראו בגדי קדש ושמן הקדש לבגדים ולשמן המיוחדים לכהנים ומבדילים אותם משאר העם, והם להם לסימן המודיע היותם מופרשים לעבודת האל, והנה שבה מלת קדוש להורות על כל דבר אלהי ומתיחס לאלהות, וכן מלת קדֶש הוראתה אלהיות, כח אלהי, מדה אלהית, וכיוצא בזה; ואמרו נאדר בקדש ענינו מוקף כח אלהי, מדות אלהיות וכיוצא, כלומר שהוא אלהי באמת, לא בשם בלבד, ועל ההוראה הזאת אמרו בהשאלה כי האל קדוש, והכוונה שהוא אלהי ומרומם על כל פחיתות הנמצאת באדם. והושאל ג"כ ל' קדושה על כל מה שאין נהנין ממנו ושבני אדם בדלין הימנו כאילו הוא מופרש לשמים, אעפ"י שאיננו מופרש לשמים ואין בו שום קדושה אלא איסור בלבד, וזה טעם פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע דברים כ"ב ט'. ומפני שהיו הקרבנות נאכלים בטהרה, היו מטהרים עצמם קודם שיאכלו מן הזבחים, ומזה בד"מ כי הכין ה' זבח הקדיש קרואיו צפניה א' י"ז. וכן היו מטהרים עצמם קודם בואם לבית המקדש, וזה טעם קדשו צום קראו עצרה וכו' בית ה' אלהיכם יואל א' י"ד, וכן קודם מתן תורה שהיו יוצאים לקראת האלהים נאמר וקדשתם היום ומחר שמות י"ט י', וכן יהושע אמר לעם ג' ה' התקדשו כי מחר יעשה ה' בקרבכם נפלאות, צוה אותם להטהר כאילו היו יוצאים לקראת האלהים, כדי שיתרשם בלבם גודל הנס שיעשה ה' להם בהעבירו אותם בירדן בחרבה; וכיוצא בזה התקדשו למחר ואכלתם בשר במדבר י"א י"ח התקדשו לקבל הנס; וכן יהושע ז' י"ג קום קדש את העם ואמרת התקדשו למחר, רצה שיטהרו עצמם קודם שיטיל הגורל לדעת מי אשר מעל בחרם, כאילו הם באים לפני ה' לשמוע משפטם, וזה כדי שיתרשם בלבם כי הגורל אשר יטיל ביניהם מה' כל משפטו; ואח"כ השאילו ל' מתקדשת לאשה מיטהרת מנדתה ש"ב י"א י"ד, אעפ"י שלא היתה טבילתה לאכול בקדשים, אלא להטהר לבעלה, ואולי ג"כ שהיתה יולדת, והיה לה לבוא לבהמ"ק ולהקריב קרבן, ומפני שהיו מקריבים קרבנות קודם גשתם למלחמה להתפלל לאל שיהיה עמהם, וגם בהיותם בצבא המלחמה היו נזהרים לשמור עצמם בקדושה ובטהרה, ככתוב כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך וכו' והיה מחניך קדוש, דברים כ"ג ט"ו, ע"כ אמרו קדש מלחמה ירמיה ו' ד', יואל ד' ט', מיכה ג' ח', ונקראו המזומנים למלחמה מקודשים ישעיה י"ג ג'. ומה שכתוב ויקדישו את קדש בגליל יהושע ך' ז' אמת הוא שנכון היה לומר ויבדילו, ע"ד אז יבדיל משה שלש ערים, ונראה כי לאהבת הלשון הנופל על הלשון נכתב ויקדישו את קדש, ומכל מקום יפה נופל ל' קדושה בערי מקלט, כי קליטת הרוחצים היתה מתחלה סגולה מיוחדת למקדשות ולמזבחות, ככתוב מעם מזבחי תקחנו למות, ויחזק בקרנות המזבח מ"א א' ז' ומפני שהתורה אסרה את הבמות וצותה שלא יהיה לכל האומה רק מקדש אחד ומזבח אחד, ולא היה אפשר שינוסו כל הרוצחים לבית המקדש, כי ירחק מהם המקום, ע"כ התקינה שש ערי מקלט, והיה זה כאילו היו בארץ ישראל ששה מקדשות וששה מזבחות הקולטים כל מכה נפש בשגגה; הרי כי יפה נכתב ויקדישו את קדש, בלי שיהיה ויקדישו זז מלשון קדושה ומה שכתוב עמוס ו' י"ג ובית אל לא תוסיף עוד להנבא כי מקדש מלך הוא ובית ממלכה הוא, מקדש מלך אין הכוונה בו בית המלך, אלא מקדש ממש, מקום עבודת העגל, וקרא אותו מקדש מלך כי שם היה המלך מקריב קרבנותיו, ולא בבית האחר שהיה בדן, בקצה הגבול ורחוק מעיר הממלכה. גם ל' קָדֵש וקדשה אינו זז מענין קדושה, כי היו קצת מאלילי העמים כגון עשתורת, היא Astarte, היא Venus שהיתה עבודתם במעשה הזנות, והיו הקדשים והקדשות מקדישים עצמם לאלילים ההם, והיה אתננם קדש לאלילים ההם; ובימי קצת מלכי יהודה החטאים היו התועבות האלה נעשות גם לכבוד אלהי אמת ובביתו, והיו לקדשים בתים בית ה' מ"ב כ"ג ז', אעפ"י שהתורה כבר קדמה ואסרה כל זה באמרה לא תהיה קדשה וגו', לא תביא אתנן זונה וגו' דברים כ"ג י"ח י"ט, והנה התבאר כי אין הדבר כמו שחשבו רוב המפרשים או כלם ואנקלוס ויונתן בראשם כי ל' קדושה נופל על כל הזמנה בעלמא ורש"י זצ"ל במדבר י"א י"ח הביא ראיה מירמיה י"ב ג' והקדשם ליום הרגה; אך גם הכתוב הזה איננו עד נאמן, כי כבר יתכן לפרש, כדעת תלמידי מוהר"ר דוד חי אשכנזי, שהנביא ממשיל הנהרגים לצאן קדשים הנשחטות ביום זבח, ע"ד כי הכין ה' זבח, והנה ידוע לכל משכיל כי המלות המורות על ענינים רוחניים ושכליים ובלתי נרגשים בחושים כלן לשונות מושאלים, הונחו תחלה להורות על ענינים גשמיים כגון נפש רוח ונשמה, שלשתם נאמרו תחלה על הנשימה, ושאיפת האויר, ולהיות כי שאיפת האויר היא פעולה שהחיות תלויה בה הושאלו אח"כ השמות האלה בכל החי אשר על הארץ, להורות על העצם הרוחני סבת החיים והמחשבה באדם. וכן בלשונות העמים Anima תחלת הוראתה רוח ואויר ונשימה. והנה ענין הקדושה הוא ענין מרומם ונשגב מהרגשת החושים, ולא יתכן שיהיה השרש מונח מתחלתו להוראה נשגבה כזאת, ואם נחפש באמתחתות שאר הלשונות הקרובות ללה"ק נמצא בכולן השרש הזה להוראת הקדושה ולא לשום הוראה אחרת גשמית אשר יתכן לחשוב שממנה הושאלה להורות על הקדושה; והנה לפי שיטתי תחלת הנחה שרש קדש הוא על ענין גשמי והוא שריפת הקרבנות, ואח"כ הושאל על כל דבר המיוחד לכבוד האל אעפ"י שאיננו נשרף, וקרוב לזה בל' רומי, לדעת Servius המפרש הקדמון לשירי ווירגיל: Sancire proprie est sanctum aliquid, idest consecratum facere, fuso sanguine hostiae et dictum sanctum, quasi sanguine sancitum. והנני מבטל מה שכתבתי בבה"ע תקפ"ז עמוד 204 ובכרם חמד ג' ע' 210 על פסוק שש מאות אלף רגלי במדבר י"א כ"א, והנני אומר כי באמרו התקדשו למחר ואכלתם בשר כבר נרמז שיהיה הענין דרך נס; אך נ"ל שאם היה ה' מבטיח להם מזון חדש כמו שהיה ענין המן לא היה משה תמה, אבל הקב"ה אמר שיאכילם בשר, ומשה ראה כי לא היה בסביבותם ארץ נושבת שיהיו בה בקר וצאן, ולא ים שיהיו בם דגים, ואף עופות לא היו נראים במדבר הגדול והנורא ההוא, לפיכך תתמה וגיז' בספרו Thesaurus עשה מתקדשת מטמאתה בנין אב לכל לשון קדושה, וחשב כי תחלת הנחת השרש הזה היתה להורות טהרה ונקיון; ואין זה נכון כי אמנם ל' קדושה מורה תמיד מעלה יתרה על הטהרה, כי ל' קדושה מורה שהדבר מופרש לכבוד האל, וזה אינו נכלל כלל בהוראת לשון טהרה. הלא תראה כי כתוב על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו, ולא יתכן כלל לומר כאן ויטהרהו; וכן בשאר מקומות לרוב מאד לא יתכן להחליף ל' קדושה בל' טהרה, כי עיקר הוראת ל' קדושה הוא יחס הדבר אל האלהים, מה שאין כן עיקר הוראת ל' טהרה. ולענין גזרת המלה גיז' לא מצא לשרש קדש דמיון רק שרש חדש, אשר גם הוא לדעתו ולדעת אחרים עיקר הוראתו על מה שהוא טהור ובהיר, וכל זה רחוק, מלבד כי שרש קדש הוא בשי"ן גם בארמית, אבל חדש הוא בארמית חדת. ולדעת אחרים הביאם גיז' תחלת הוראת שרש קדש היא הפרשה, והוא נגזר לדעתם מן קדד שענינו בערבי ובסורי כריתה ובקיעה, אבל כמה שרשים יש לנו בלה"ק המורים כריתה ומכלם לא בחרו אלא זה שאינו נמצא בל' הקדש אלא להוראת אחרת ויקד ארצה? ואם היינו צריכים לגזור שרש קדש משרש קדד יתכן יותר לומר שהוא מן קדקד, שהוא גובה הראש, ויהיה ל' קדושה מורה מתחלתו גובה ורוממות. והנני מודה כי הרכבת מלה אחת משתי מלות קדש מן קד אש הוא ענין שאינו נוהג אלא מעט בל' הקדש וחברותיה וכבר חזרתי בי ממה שכתבתי זה עשרים שנה כי רִגֵל נגזר מן רָע גִּלָּה, יתוּר מן אָתָה רָאָה; ואעפ"י אין להכחיש לגמרי מציאות שרשים מורכבים כגון מָחָר מן יום אַחַר, בְּלִימָה מן בְּלִי-מָה, לוּלֵא מן לוּ לא, מְאוּמָה מן מָה אוֹ מָה, וכן לדעתי עִמָּדִי מן עִם יָדִי, אֵצֶל מן אֶל-צֶלַע ad latus, זוָּלִתי מן זוּ לא ע"ד בִּלְתִּי, בְּלִי, בַּל, שהם לדעתי מן בְּלֹא. ואם עדיין יש אדם הממאן בהרכבת המלות הרשות בידו לומר כי ל' קדושה נגזר מל' יקוד ושאמנם הוסיפו השי"ן בסופו למען הבדיל ענין הקדושה מענין ההבערה.

54 נורא תהלות: ראוי לתהלות נוראות גדולות ועצומות, על דרך נורא עלילה תהלים ס"ו ה' בעל עלילות נוראות.

55 נטית ימינך: כאדם המצוה לעבדיו בנטיית ידו, והם ממהרים לעשות רצונו, כן הארץ מהרה לעשות רצונך ולבלעם.

56 תבלעמו ארץ: תחלה אמר כסמו ים צללו כעופרת, ועכשו אמר שנשארו נבלעים שם בקרקע הים. ורמב"ן פירש כי אחר שטבעו השליכם הים כמנהג המים, ושם יכלו וישובו לעפר על הארץ כשהיו, וזה דחוק.

57 נחית וגו': אחר שהשלים ציור מפלת המצרים, המשורר מסב מחשבתו לישראל, ומצייר חסד ה' עליהם כי כל זה עשה בעבורם, וכמו שהוציאם ממצרים בלא נזק כן יביאם בשלום אל הארץ אשר נשבע להם.

58 נחית, גאלת: עבר במקום בינוני, המשורר מצייר העתיד כאילו הוא נגד עיניו, עיין למעלה פסוק ה' על יכסיומו.

59 בחסדך: באהבה ובחמלה על עמך.

60 בעזך: בכח גדול נגד כל מי שיקום על עמך.

61 אל נוה קדשך: אל נוה קדש שלך, כלומר אל הנוה הקדוש אר לך, כי נוה קדש כמו נוה קדוש, כמו אנשי קדש אנשים קדושים, אנשי אמת אנשים נאמנים, והנוה הוא ארץ כנען רשב"ם ונקראת נוה ה' כי היא תהיה מקום עבודתו, ואומרים שהאל יושב בכל מקום שעובדים אותו שם.

62 שמעו עמים ירגזון: כשתנחה עמך בחסדך אז העמים שכבר שמעו את הנס הזה ירגזו וידמו כאבן כשיעברו ישראל אצלם; עבר ועתיד שניהם להורות על ההווה, כי המשורר מצייר הדבר כאילו הוא עתה נגד עיניו; ואמר תחלה עמים דרך כלל ואח"כ פרט פלשת, אדום, מואב וכנען.

63 ירגזון: עיקר ענינו נדנוד ורעדה כמו ירגזון יריעות חבקוק ג' ו', ומוסדי הרים ירגזו תהלים י"ח ח' והושאל לנדנוד הנפש וֶהמְיָתה ושאולה לכל סבה שתהיה, כמו ופחדו ורגזו ירמיה ל"ג ט', ורגזו וחלו מפניך דברים ב' כ"ה, לב רגז שם כ"ה ס"ה שהם על התפעלות הפחד; וירגז המלך שמואל ב' י"ט א', מעצבך ומרגזך ישעיה י"ד ג' שהם על התפעלות העצבון, למרגיזי אל איוב י"ב ז', ברגז רחם תזכור חבקוק ג' א' שהם על החמה והחרון; ובלשון ארמית אינו נאמר אלא להוראת החמה והחרון, וכן בלשון חכמים רגזן ענינו בעל חמה, וכאן הכוונה על התפעלות הפחד.

64 חיל: גם הוא לשון רעדה, כמו ותרעש הארץ ותחול ירמיה נ"א כ"ט, יחילו אף ירגזו תהומות תהלים ע"ז י"ז, אך נראה שהוא מיוחד לרעדה עם כאב וחבל, מל' בטרם תחיל ילדה ישעיה ס"ו ז', אע"פ שהושאל לפעמים לדברים בלתי חיים ובלתי מרגישים כאב. והנה הזכיר תחלה העמים שהיו קרובים אל הדרכים שהיו ישראל צריכים לעבור כדי ללכת ארצה כנען, ולבסוף הזכיר יושבי כנען שהם העמים שהיו ישראל הולכים לקחת את ארצם, כי תחלה היה צריך שיחתו הפלשתים ואדום ומואב כדי שלא יעכבו את ישראל בעברם אצלם, ואח"כ היה צריך שיחתו הכנענים ויפלו ביד ישראל. והנה כנגד פלשת ואדום ומואב אמר ידמו כאבן עד יעבור עמך, וכנגד יושבי כנען אמר תביאמו ותטעמו.

65 אז: מיד בשמעם קריעת ים סוף וטביעת המצרים.

66 אלופי אדום: ראשי המשפחות, והמשפחה אשר עליה שר אחד נקראת אלף, כמו הנה אלפי הדל במנשה שופטים י' ט"ו, לשבטיכם ולאלפיכם שמואל א' י' י"ט, וחפשתי אותו בכל אלפי יהודה שם כ"ג כ"ג, והאלוף הוא שר האלף ונשיא בית אב, והנה אלופי אדום הם בתי אבות שנחלקה בהם אומת אדום, ולכל בית אב היה אלוף ונשיא, והיו באדום אלופים למשפחותם. והם הנזכרים בבראשית ל"ו מ' מ"ג, וגם היה מלך באדום שם שם ל"א במדבר כ' י"ד ונ"ל כי אלופי אדום לא היו תחת עול מלך אדום, אלא מרדו בו, או מעולם לא קבלו עליהם מלך, והיתה קצת האומה תחת ממשלת המלך, וקצתם תחת ממשלת האלופים, והחלק השני הזה מאומת אדום מיוחד בשם בני עשו עיין רשב"ם דברים ב' ג'; והנה מלך אדום לא נבהל מפני בני ישראל ויצא לקראתם בעם כבד, אבל בני עשו יראו מהם דברים ב' ד'.

67 אילי מואב: גבוריהם. ואיננו לשון אַיִל כדעת ראב"ע, אלא לשון אל ואלים, ונכתוב לפעמים ביו"ד מפני שכן אומרים אֱיָל אֱיָלות, כלם לשון חוזק ותקף. ונראה כי אלים היה תאר לקצת שרים, כאשר מצאנו ואת נשי המלך ואת סריסיו ואת אילי הארץ הוליך גולה מירושלים בבלה מלכים ב' כ"ד ט"ו, ואת אילי הארץ לקח יחזקאל י"ז י"ג, והנה במואב כתוב ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא ויקץ מואב מפני בני ישראל במדבר כ"ב ג'.

68 נמוגו: נמסו כדבר הנמס בתוך המים liquefieri והוא משל כאילו אבד חוזק לבם והיה למים, כטעם וימס לבב העם ויהי למים יהושע ז' ה' וקרוב לזה כתב אובידיוס Ex Ponto I. 2. 57.

69 Sic mea perpetuis liquescent pectora curis

70 Ignibus admotis ut nova cera solet.

71 ונראה כי שני השרשים האלה מוג ומסס נבדלים זה מזה במה שיקרא נמוג מה שניתך על ידי המים, כמו ברביבים תמוגגנה תהלים ס"ה י"א, והטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה עמוס ט' י"ג שענינו תלכנה מים, וכן שערי הנהרות נפתחו וההיכל נמוג נחום ב' ז' אחר ששערי הנהרות נפתחו המים שוטפים את ההיכל והוא מתמוגג במים; ואולי כך נגד הטעמים והנקוד נמוגו בים דאגה ירמיה מ"ט כ"ג נמוגו בים של דאגה. ונמס הוא מה שניתך ע"י האש והחום, כמו וחם השמש ונמס שמות י"ו כ"א, היה לבי כדונג נמס בתוך מעי תהלים כ"ב ט"ו, כהמם דונג מפני אש שם ס"ח ג', הרים כדונג נמסו שם צ"ו ה', ונמסו הרים תחתיו וגו' כדונג מפני האש מיכה א' ל'; וכן בשרש מסה, ישלח דברו וימסם תהלים קמ"ז י"ח שענינו על ידי חום השמש, ושנים נראים כיוצאים מן הכלל, בדמעתי ערשי אמסה תהלים ו' ז', ונמסו ההרים מדמם ישעיה ל"ד ג', אך גם באלה הכוונה על החום, כי הדם כשהוא לא הוא חם, וכן הדמעה חמה היא, ואמר כי דמעתו מרובה מאד עד שיצדק לומר אשחה בכל לילה מטתי, ומלבד זה היא ג"כ חמה כ"כ שהיא ממסמסת ברתיחתה את ערשו, אשר אולי כלו או מקצתו היה כסף וזהב. אבל בענין הפחד היו אומרים בלא חלוק נמוג ונמס, מאחר שאין המליצה הזאת אלא לשון מושאל, כי אומרים שהלב או הדם נהפך למים, בלי שנדע אם זה נמשך מרבוי החום או מרבוי הלחות.

72 תפול עליהם: על אדום ועל מואב ראב"ע.

73 בגדול זרועך: בגודל זרועך, וכטעם כגודל זרועך הותר בני תמותה תהלים ע "ט י"א. משקל פֹעֶל מתחלף במשקל פְעֹל כמו כשבעה בטוב ביתך קדוש היכלך שם ס"ה ה' ענינו קדֶש היכלך, קדושת היכלך, וכן ואל גבוה קומתו שמואל א' י"ו ז' גובה קומתו; וכן תאומים ממשקל תאום, ותאמי ממשקל תֹּאַם או תֹּאֶם. וכן משקל פֶעֶל מתחלף במשקל פְּעַל פְּעֵל, פְעֶל, כמו חֶדֶר חֲדַר, הֶבֶל הֲבֵל, שֶׁכֶם שְׁכֶם, וזולתם; וכל זה מפני שכל המשקלים אשר בסופם סגול ונח נראה אחריו היו מתחלה בעלי שבא ופתח, או שבא וחולם, כמו שהם בארמית כגון קֹשֶט ובארמי קְשֹט, גֶּבֶר ובארמי גְּבַר, והדברים ארוכים, וכבר ביארתים בספרי פראלעגאמעני. וטעם בגדול זרועך, כשיראו זרועך הנטויה על כל מי שיעמוד להרע לעמך, ידמו כאבן ישארו בלתי מתנועעים כאבן דומה, ולא יעכבו את ישראל בעברם אצלם.

74 ידמו: קל משרש דמם, כמו יִתְּמוּ מן תָמַם.

75 עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית: אין זה דוגמת ימינך ה', מי כמכה באלים ה' וחבריהם, כי בהם אין החלק הראשון מאמר שלם, וכאן הוא מאמר שלם עד יעבור עמך ה', ואולי היה כן מפני שהמאמר הזה משונה מכל חבריו הנכפלים גם בענין אחר כי הם בתחלת הפסוק וזה בסופו; והיות הענין תלוי ומופסק הוא טוב ונעים בתחלת המאמר, אך לא בסופו; ואע"פ כן בא כאן בחלק השני תוספת קצת על החלק הראשון, כי במקום שאמר בחלק הראשון עד יעבור עמך, אמר בחלק השני עד יעבור עם זו קנית, וענין עם זו קנית מוסיף על ענין עמך, ופירושו שאתה עשית שיהיה שלך, כי לא בלבד היו עמך מפני מנהג אבותיהם שבידיהם כי הם עובדים אותך כי גם אבותם עבדוך, אבל אתה עתה על ידי שהוצאתם מבית עבדים קנית אותם לעבדים כטעם עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים ויקרא כ"ה כ"ה.

76 תביאמו ותטעמו וגו': דעת בה"ט נכונה מאד בפסוק הזה, והמפרשים לא הבינוה כלל, וזה שיעור הכתוב: תביאמו וקודם לכן תטעמו בהר נחלתך אל מכון לשבתך פעלת ה' אשר הוא המקדש אשר כוננו ידיך; תביאמו דבק עם מכון לשבתך והוא בית המקדש, ובא לשון ביאה בלי קשר אות משמשת על דרך בואו שעריו בתודה תהלים ק' ד' כי ראתה גוים באו מקדשה איכה א' י', וכמוהו רבים, אבל הנטיעה נקשרת בהכרח עם בית המקום; והנה ותטעמו בהר נחלתך הוא מאמר מוסגר ועל כן בא תביאמו בטעם רביע, המפרידו מן ותטעמו.

77 בהר נחלתך: כל ארץ הרים נקראת הר, כמו הר יהודה, הר אפרים, וכן ההר הטוב הזה דברים ג' כ"ה ועשה ה' צבאות לכל העמים בהר הזה ישעיה כ"ה ו', ובלע בהר הזה שם שם ז', כי תנוח יד ה' בהר הזה שם שם י', שהכוונה על כל ארץ ישראל.

78 נחלתך: ארץ ישראל נקראת נחלת ה', כאילו היא אחוזתו וחלק ירושתו, החביבה על האדם ובפרט אצל הקד'מונים כנראה מענין נבות, מלכים א' כ"א ג', כמו באו גוים בנחלתך תהלים ע"ט א', ונחלתי שמתם לתועבה ירמיה ב' ז', כמו שנקראו ישראל חלק ה' ונחלתו להורות חביבותם עליו.

79 מכון לשבתך פעלת ה': נקראו השמים מכון שבתו של הקב"ה מלכים א' ח' ל"ט, מ"ג, ומ"ט, ותהלים ל"ג י"ד, וגם בית המקדש נקרא כן, מכון לשבתך עולמים מלכים א' ח' י"ג, ופירוש מכון מקום וכן בלשון ערבי מכאן, וכן אשקטה ואביטה במכוני ישעיה י"ח ד' במקומי, ורוב שמוש המלה הזאת להוראה הזאת הוא בשיר ובדבור המפואר, אמנם בדבור הפשוט אומרים מכונה ומכונות להוראת היסוד והבסיס ועל ההוראה הזאת מצאנו בשיר מְכונִים, יסד ארץ על מכוניה תהלים ק"ד ה'.

80 פעלת: הכינות וגזרת במחשבתך, כמו הוי חושבי און ופועלי רע על משכבותם מיכה ב' א', אף בלב עולות תפעלון תהלים נ"ח ג', מי פעל ועשה ישעיה מ"א ד'.

81 מקדש: דגש הקו"ף לתפארת הקריאה, ונ"ל ששמוהו כדי שיהיה השוא נע, וזה כדי להרבות הברות התיבה, וזה כדי שיהיה נשמע יותר ניגון הזקף הגדול; וכיוצא בזה במלת הַצְּפִינוּ למעלה ב' ג' להיות המלה בטעם סגולתא ואין לפניה מלה בטעם משרת רצו להרבות הברות התיבה כדי להשמיע יפה ניגון הסגולתא, אעפ"י שאין הטעם הזה מתישב אצל כל שאר הדגשים לתפארת; וכיוצא בזה הוא מה שהחליפו שוא נח בחטף פתח במלת הֲתִמֲלַךְ ירמיה כ"ב ט"ו, כדי להרבות הברות התיבה, בעבור נגון הזקף שאין לפניו משרת.

82 כוננו ידיך: אין ענינו כמו פעלת כדעת ראב"ע, אלא לשון העמדה וקיום, כגון וכוננתי את כסא ממלכתו שמואל ב' ז' י"ג, אלהים יכוננה עד עולם סלה תהלים מ"ח ט', והכוונה שהאל ישמר מקדשו שלא יחרב, והוא כענין מה שכתוב אח"כ ה' ימלוך לעולם ועד.

83 ה' ימלוך לעולם ועד: איננו דרך תפלה שאם כן היה לו לומר ימלוך ה' לעולם ועד, גם איננו דרך נבואה, אך הוא דרך מליצת השיר, כאשר יביא ה' את עמו אל מקדשו, אז יהיה ה' מלך לעולם ועד, כלומר על עמו שיעבדהו לעולם.

84 ימלך: יהיה מלך על ישראל שיעבדוהו וילכו בתורתו ויהיה ה' בראשם במקום מלך, כי אמנם שימת מלך עליהם לא היה לפי עיקר כוונת התורה; ויש כאן גם כן רמז למה שיהיה לעתיד לבוא, שיהיה ה' למלך על כל הארץ, ויהיה ה' אחד ושמו אחד.

85 לעולם: עיקר הוראת מלת עולם על זמן נעלם ובלתי מיוחד, הן לשעבר הן להבא, כמו זכור ימות עולם דברים ל"ב ז' הם ימי קדם הרחוקים ונעלמים מזמנינו, עבד עולם, אחוזת עולם, שמחת עולם, הכוונה בהם על הזמן העתיד, מעולם ועד עולם, לשעבר ולהבא.

86 ועד: מלת עד הושאלה להורות כהוראת מלת עולם כל זמן רחוק, הן לשעבר הן להבא וכן בלשון רומי המשוררים אומרים לפעמים usque להוראת התמידות, כמו הזאת ידעת מני עד איוב ך' ד' לשעבר, בטחו בה' עדי עד ישעיה כ"ו ד' להבא, ולָעַד כמו לעולם, ולהפלגה אומרים בכפל לשון לָעַד לעולם תהלים קמ"ח ז' או לעולם ועד ואין המליצה חסרה כדעת ראב"ע שחשב כי משפטה לעולם ועד עולם, והיתה המלה ראויה להנקד וְעַד, והסגול שתחת העי"ן זר מאד, וראב"ע בקש להולמו ולא הלמו, כי אמר שהוא בעבור ההפסק כמו וָאֹכֵל בראשית ג' י"ב מן וָאכַל, ואין זה כלום, ראשונה, כי כאן סגול ולהלן צירי; ושנית, כי גם בלא הפסק העתיד מנחי פ"א אל"ף פעמים בצירי ופעמים בפתח, כמו וָאחֵז בפלגשי שופטים כ' ו', וחוץ מפעלי נחי פ"א בזמן עתיד לא מצאנו מעולם פתח משתנה בהפסק מאמר לצירי. ורש"י כתב כי הוי"ו משרש המלה ושהיא פתוחה, והנכון כדעת בעל שפתי חכמים נכוונת רש"י על נקוד העי"ן, כי אנכי היודע וָעֵד ירמיה כ "ט כ"ו שהוא לשון עדות, העי"ן קמוצה כלומר נקודה קמץ קטן שהוא ציר"י, אבל וָעֶד שענינו לעולם, העי"ן נקודה פתח קטן שהוא סגול; אמנם ראב"ע באמרו: ומשפט לה"ק בהיות התנועה זה נ"ל טעות סופר וצריך לומר הנגינה באות הבא אחר וי"ו יפתחוהו כמו שור וכשב וָעֵז ובעבור זה נפתח ועד, עכ"ל, כוונתו על נקוד הוי"ו וקרא פתיחה לקמץ, לא שהקמץ נקרא כן, אלא שהוא פתיחה בערך אל השבא שאיננו תנועה; ובביאורו הקצר מפורש יותר וזה לשונו: ובעבור היות הטעם באות הראשון כמו לחם וָיַיִן, נפתח הוי"ו. אמנם לענין שכתב רש"י שהוי"ו במלת ועד היא יסוד, לא יתכן שיוקח כמשמעו, כי לא נעלם מעיני רש"י ז"ל שאומרים לָעַד, מִנִי עַד, ועולמי עַד בלא וי"ו, ואיך יאמר שהוי"ו כאן יסוד? גם מה שכתב במקום אחר במדבר כ"א י"ד את והב כמו את יהב, כמו שיאמרו מן יעד ועד, עכ"ל, לא יוכיח כלל שהוא מפרש וָעֶד משרש יעד, כי שם כוונתו על הוי"ו הבאה במקום היו"ד בנועַד ובמועֵד וכן במלת וַעַד שבל"ח, ולא כדעת המעמר על מלת וָעֶד שהכל יודעים שאינה מן יעד אלא מן עַד כמו לָעַד ולעולמי עַד. ונ"ל ברור כי כוונת רש"י ז"ל כי במלת וָעֵד בציר"י העין מלת עֵד נוהגת גם בלי וי"ו, אמנם מלת וָעֶד בסגול העי"ן לא תעמוד בלא וי"ו כי בלא וי"ו אומרים עַד בפתח, לא עֶד בסגול, והנה הוי"ו בלתי מתפרדת ממלת וָעֶד וכאילו היא בה יסוד וכיוצא בזה למטה פסוק כ"ג על מלת מרתה כתב רש"י: והתי"ו היא במקום ה"א הנשרשת בתיבת מרה; ועל מלת וחמתו כתב: הרי ה"א של שרש נהפכת לתי"ו; הרי שהוא קורא שרשית לכל אות הבלתי מתפרדת מן התיבה, ושבנטילתה ענין התיבה משתנה, אעפ"י שאיננה באמת מן השרש, כי שרש מרה מרר, ושרש חֵמָה יחם.

87 כי בא: איננו מן השירה כדעת ראב"ע, כי אין לשון הפסוק הזה כלשון השירה, אלא דרך ספור פשוט; אבל הוא נקשר למעלה, אז ישיר משה, כי בא סוס פרעה, כדעת רמב"ן ורמבמ"ן.

88 הנביאה: בעל דברי שבח או תוכחות בני אדם נקרא נביא רשב"ם וכן רש"י למעלה ז' א', וכאן נראה ענינו בקיאה במלאכת השיר והנגון, כטעם לבני אסף והימן וידותון הנביאים בכנורות בנבלים ובמצלתים ד"ה א' כ"ה א', הנִבָּא ע"י המלך שם שם ב', הנבא על הודות והלל לה' שם שם ג'.

89 אחות אהרן: הבנות נקראות ע"ש הבכור רשב"ם, כמו אחות נביות בראשית כ"ח ט'.

90 את התף: עיגון של מתכת או של עץ ומתוח עליו עור, ובתוך העיגול תלויות חתיכות קטנות של מתחה ומגביהים הכלי ביד שמאל ומכים בו באצבעות יד ימין; והוא נוהג הרבה עד היום בארצות המזרח ונקרא דף; וכן במשנה סוף קינים עורו לתף.

91 ותצאנה כל הנשים אחריה: כן הוא עד היום דרך אנשי המזרח שהנשים משוררות לעצמן לא עם האנשים, והעלמה היותר גדולה ונכבדת הולכת בראש ומשוררת ומרקדת, והשאר הולכות אחריה ומרקדות כמוה ועונות אחריה השיר.

92 ובמחולות: רבים מחכמי הגוים ובתוכם ראז' וגיז' וכן גם רמבמ"ן פירשו רקוד danza, ואמנם המקראות מוכיחים כי מחול הוא שם כלי זמר כמו תף, הלא תראה כאן ובשופטים י"א ל"ד בתפים ובמחולות, וכן יהללו שמו במחול בתף וכנור תהלים קמ"ט ג', הללוהו בתף ומחול הללוהו במינים ועוגב שם ק"נ ד', וכן מלת חנגין שתרגם כאן אנקלוס היא תרגום מלת כנור, בתוף וכנור בראשית ל"א כ"ג מתורגם בתופין ובחנגין; ונראין דברי רד"ק שהוא משרש חלל וקרוב לחליל, וכן מצאנו תף וחליחל ישעיה ה' י"ב. וחכמי העמים גזרו המלה מן חוּל שענינו בערבי הליכה בסיבוב, ואולי יצדק זה בקצת המקומות כגון לָחול במחולות שופטים כ"א כ"א, המחוללות שם שם כ"ג, יענו במחולות ש"א כ"א י"ב, וירא את העגל ומחולות שמות ל"ב י"ט, אז תשמח בתולה במחול ירמיה ל"א י"ג, א"כ ש'ני מחול הם, שם הרקוד, ושם כלי זמר, ואולי השני מן הראשן נגזר, וקראו מחול לכלי זמר שהיה שמושו בעת הרקוד, ותרגמתי sistri כדעת בעל שלטי הגבורים, וכתב שהוא כלי מתכת עגול ודומה לטבעת גדולה ופתוח מכל צדדיו, ובזר שלו סביב קבועים פעמונים קטנים, וכשמנענעים הכלי הפעמונים משמיעים קול, ועל אלה יש להוסיף כי היה הכלי הזה נוהג הרבה במצרים בחגיהם, ועי"כ קרוב הדבר שהיה ידוע גם לישראל.

93 ותען: ל' זמר, כמו יענו במחולות, והל' נגזר ממה שהיה א' משורר ושאר העם עונים אחריו כמו שאמרתי למעלה פסוק א'.

94 להם: לנשים, אעפ"י שכתוב במ"ם, ואולי נכתב כן מפני המ"ם שאחריה להם מרים; ורמבמ"ן תרגם ותען כנגדם מרים, ר"ל כנגד משה ובני ישראל; ונ"ל שא"כ היל"ל ותען אחריהם; עוד אמר שאם ענתה לנשים היל"ל שוֹרְנָה לא שִירוּ, ואין זו ראיה כי הוא צווי שירי ואיננו חוזר לאנשים מיוחדים או לנשים מיוחדות, אלא לכל העולם, ורבים כאלה בנבואות ושירים ע' רד"ק בישעיה ל"ה ג'. ואמנם מרים אמרה שירו ולא אמרה אשירה כי לא היתה בעלת השיר הזה, כי כבר חברו משה, ונראה כי כל השירה אמרה מרים כדברי המכילתא ורש"י, והנשים ענו אחריה סוס ורוכבו רמה בים, כמו שענו בני ישראל אחרי משה.

95 מדבר שור: הוא המדבר שבין מצרים וא"י, ונקרא ג"כ מדבר איתם, ואולי חלק א' ממדבר שור מיוחד בשם מדבר איתם, ושור שם עיר בקצה ארץ מצרים בראשית י"ו ז', כ' א', כ"ה י"ח; ש"א ט"ו ז', כ"ז ח', ושם מדבר שור עתה Giofar. ומה שהביא רמבמ"ן בשם הראב"ע כי עמוד האש ועמוד הענן לא היו להם רק עד עברם את הים, הוא טעות, כמבואר בנחמיה ט' י"ט אוריינט ל"ב 1846 עמוד 222.

96 ויבאו מרתה: הישמעאלים קוראים עיון מוסא מעינות של משה מעינות מים מרים הנמצאים דרך שבע שעות רחוק מן Suez וחצי שעה מן ים סוף, אך לא יתכן שיהיו אלו מי מרה האמורים כאן כי בני ישראל הלכו ג' ימים במדבר קודם בואם מרתה, אמנם עוד נמצאים מים מרים למטה לדרום מן המעינות ההם, ודעת Burkhardt וגיז' כי מרה במקום הנקרא עתה Bir Howara ביר הוארה.

97 ויורהו ה' עץ: על חוף הים Caromandel נמצא עץ הנקרא אצלם Nellimoran עץ נלי הממתיק המים המרים ומשליכים אותו במעינות מימיהם, אמנם במדבר שור לא נמצא דבר מזה, ואין יושבי המקומות ההם מכירים שום עץ שיהיה זה כחו, כן מעיד Niebuhr; וכתב רמב"ן; נראה מדרך הפשט כי עץ ההוא ימתיק המים בטבע והוא סגולה בו, וה' לימד אותו למשה, ויאמר ויורהו, כי לא היה העץ נמצא במקם ההוא והקב"ה הורהו את מקומו, או שהמציאה אליו בנס.

98 שם שם לו חק ומשפט: הוא מה שמפרש והולך אם שמוע תשמע וגו' זהו החק והמשפט הכללי שנתן להם בתחלת בואם תחת הנהגתו, וקודם שיתן להם מצותיו הפרטיות.

99 ושם נסהו: נתן להם מחסורם, כביכול כדי לבדוק אותם אם תלונותם אינן אלא מפני המחסור האמתי וכשימלא חסרונם יהיו נאמנים לו כמו למטה י"ו ד', ולכן הזהירם ואמר להם אם שמוע תשמע וגו'.

100 כל המחלה אשר שמתי במצרים וגו': כי המתקת המים המרים הוא כנגד המכה הראשונה שהכה את מצרים שהפך את מימיהם לדם ולא יכלו לשתות רשב"ם וראב"ע.

101 מחלה: כמו מכה ותחלואים דברים כ"ט כ"א כולל כל מיני פורעניות flagella.

102 כי אני ה' רופאך: כי שלפניו לא, ענינו אבל, אבל בהפך אני ה' אהיה רופאך, ואסיר מעליך כל מחלה שתבא עליך מדרך הטבע.

103 ויבאו אילימה וגו': אומרים שהוא בבקעה הנקראת Girondel או Gorondel או Garendel רחוק ח' מילין מעיר Tor כי שם מצא Shaw ט' עינות מים ושני אלפים תמרים; וגיז' אומר כי שמע מפי Ehrenberg כי קרוב לשם מצא בקעה הנקראת עאלים.